גזר דין בתיק ת"פ 119/03

1.       הנאשמים הורשעו, על-פי הודאתם, בעבירת שידול לפציעה - לפי סעיף 334 בשילוב עם סעיף 30 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק").

          הודאתם של הנאשמים נתנה במסגרת הסדר-טיעון שהגיעו אליו הצדדים בהליך של גישור בפלילים, שהתקיים לפני כב' השופט (בדימוס) ע' קמא. על-פי ההסדר, הוגש נגד הנאשמים כתב-אישום מתוקן שבו הואשמו בעבירה הנ"ל, חלף העבירה שיוחסה להם בכתב-האישום המקורי - גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק. הסדר הטיעון המיר הן את עובדות כתב-האישום והן את העבירה המיוחסת לנאשמים, אך לא חל על העונש.

2.       ואלה עובדות כתב האישום המתוקן, העומד ביסוד הודאתם והרשעתם של הנאשמים:

ביום 9.8.98 פנו הנאשמים לקטין בן 17 פ' ג' (להלן - הקטין) בבקשה כי יפצע את המתלונן ברגלו בתמורה לתשלום כספי, והלה נענה בחיוב לבקשתם.

למחרת היום, הגיע הקטין לביתו של המתלונן, כשהוא מצויד באקדח, ירה כדור אחד לעבר ירכו השמאלית ומיד לאחר מכן נמלט מהמקום. הקליע שנורה, חדר לירכו השמאלית של המתלונן, יצא ממנה וחדר גם לברכו הימנית. כתוצאה מהפגיעות אושפז המתלונן בבית-חולים למשך עשרה ימים, לקבלת טיפול רפואי, ולאחר מכן היה מרותק לביתו בתקופת החלמה של מספר חודשים.

3.       האירוע הנדון התרחש, כאמור, בשנת 1998, אך פוענח על-ידי המשטרה רק כחמש שנים לאחר מכן, בשנת 2003. 

4.       הקטין הועמד לדין בבית-משפט זה בת"פ 206/03, והורשע, במסגרת הסדר-טיעון, בביצוע עבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה. הוא נידון (ע"י כב' השופט ע' חבש) ביום 12.5.04 לארבע שנות מאסר בפועל, למאסר על תנאי של שנתיים, לתשלום קנס בסך 500 ש"ח ולפיצוי המתלונן בסך 15,000 ש"ח. ערעור שהגיש הלה לבית המשפט העליון בע"פ 4513/04, על חומרת העונש, נדחה ביום 20.9.04.

5.       שני הנאשמים הועמדו לדין בתיק דנן - ת"פ 119/03 - והדיון בעניינם, שהחל בשעתו לפני כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) י' צמח, נדחה מעת לעת, בין-השאר על-מנת להמתין לסיום משפטו של הקטין בת"פ 206/03, שכן הלה אמור היה לשמש כעד תביעה נגדם. את תקופת ההמתנה ניצלו הצדדים להליך גישור, שהתקיים כאמור בין כותלי בית-משפט זה לפני כב' השופט (בדימוס) ע' קמא.

6.       הליך הגישור הבשיל להסדר-טיעון, שהצדדים הודיעו עליו לבית המשפט ביום 14.12.04. כאמור לעיל, במסגרת ההסדר שונו במידה משמעותית וניכרת העובדות שיוחסו לנאשמים, כמו גם העבירה שהואשמו בה. הטענה שהועלתה בכתב-האישום המקורי, לפיה ביקשו הנאשמים מהקטין לירות במתלונן וגרמו לו חבלה בכוונה מחמירה, הומרה בטיעון לפיו אך שידלו הללו את הקטין לפצוע את המתלונן, זאת מבלי לציין את דרך הפציעה. כך בהתאם, שונתה העבירה שיוחסה להם מעבירת פשע חמור של גרימת חבלה בכוונה מחמירה - שעונשה המרבי עשרים שנות מאסר, לעבירת עוון של שידול לפציעה שעונשה המקסימלי עומד על שלוש שנות מאסר.

          המאשימה הסכימה להגיע להסדר-הטיעון האמור, כלשון ב"כ המאשימה, בשל קשיים ראייתיים וסיבות אחרות שלא פורטו על-ידו.

7.       הנאשם 1, זוהיר חיג'אווי הנו בן 31, נשוי ואב לשישה ילדים ומתגורר עם בני משפחתו בשכונת ג'אבל אל-מוכבר בירושלים. הוא סיים שמונה שנות לימוד, ומגיל צעיר עבד במוסכים. בארבע השנים האחרונות הוא משמש כמכונאי רכב במוסך מרכזי של אחת מיבואניות הרכב. בשיחתו עם קצינת-המבחן התקשה הנאשם לקבל על עצמו אחריות מלאה לביצוע העבירה הנדונה. שירות-המבחן התרשם, כי הנאשם 1 הנו בעל מערכת ערכים נורמטיבית, המצליח, בדרך-כלל, לקיים אורח חיים חיובי ותקין, ונוכח  היעדר עבר פלילי, המליץ להסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות.

8.       הנאשם 2, איאד עוויסאת, הנו בן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים. הוא סיים 12 שנות לימוד, אך מחמת מצוקה כלכלית של משפחתו, עבד בעבודות מזדמנות בתקופת הלימודים. לחובתו שתי הרשעות קודמות: הראשונה - משנת 1991 בעטייה נידון בבית-הדין הצבאי בלוד למאסר בפועל של 11 חודשים בגין חברות ופעילות בהתאגדות בלתי חוקית; והשנייה משנת 1999  - בגינה נגזר דינו ל-18 חודשי מאסר בשל החזקת נשק שלא כדין וקבלת נכסים שהושגו בעוון. לאחר תום ריצוי מאסרו הראשון הוא למד במשך שנתיים עיתונאות באוניברסיטת "ביר זית", ועבד במקומות שונים במשך שבע שנים בתחום העיתונאות. עם שחרורו ממאסרו השני בשנת 2000, התחתן והשתלב בעבודות בניין. שירות-המבחן התרשם, כי מאז הנישואים והולדת הילדים חל שינוי משמעותי באורח חייו של הנאשם 2, וניכר כי הלה משקיע את רוב מאמציו באפיקים חיוביים לפרנסת משפחתו. בשיחתו עם קצינת-המבחן נטל הנאשם 2 אחריות למעורבותו בעבירה, אך הציג עצמו כקורבן, בכך שהתלווה לשותפו לעבירה והתקשה לסרב להצעתו. כמו-כן ציין, כי לא היה מודע לכך שהאירוע יוביל לתוצאות החמורות שתוארו בכתב-האישום. שירות-המבחן הסביר את מעורבותו של נאשם 2 בביצוע העבירה, על-רקע מאפייני אישיותו בתקופה שבה ניהל אורח-חיים בעייתי והתקשה להעמיד גבולות ברורים ולרצות את סביבתו. ואולם, נוכח התרשמות קצינת-המבחן, כי הנאשם 2 שינה את אורח-חייו מאז בוצעה העבירה לפני למעלה משש שנים, והפיק לקחים בונים מההליכים המשפטיים, המליץ שירות-המבחן לבית-המשפט להשית על הנאשם צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 250 שעות - כסנקציה מוחשית וחינוכית, בצד מאסר על תנאי משמעותי - כעונש מרתיע.

9.       ב"כ המאשימה ביקש מבית-המשפט להשית על הנאשמים מאסר בפועל לריצוי של ממש בין כותלי הכלא, זאת נוכח חומרת המעשה ונסיבותיו, ובהתחשב בעובדה שהקטין ששודל על-ידם נידון לארבע שנות מאסר בפועל. כמו כן, ביקש להטיל עליהם מאסר על תנאי וקנס. הוא לא עתר לפיצוי המתלונן במסגרת גזר-הדין, שכן פתוחה למתלונן הדרך להגיש תביעת נזיקין נגד הנאשמים, אם יחפוץ בכך. 

10.     ב"כ הנאשם 1 ביקש לאמץ את המלצת שירות-המבחן, וטען כי אין מקום להשית על הנאשם מאסר של ממש, כאשר עבירת הפשע החמור שיוחסה לו הומרה בעבירת עוון, ובפרט כשלא נטען כי הלה ביקש לפצוע את פיראס בדרך של ירי. לאור תפקודו הנורמטיבי וחלוף כשש וחצי שנים מביצוע העבירה, ביקש הוא להסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור.

11.     ב"כ הנאשם 2 הצטרף לטיעוניו של ב"כ הנאשם 1, הוא הוסיף וציין, כי בכתב-האישום לא נטען שהנאשמים ידעו שהמשודל הוא קטין, וטען כי השימוש שנעשה על-ידי הקטין באקדח לא היה בידיעתם של הנאשמים. הוא עתר להטלת שירות לתועלת הציבור, לאור השינוי המשמעותי באורח חייו של הנאשם 2 וחלוף שנים רבות מאת ביצוע העבירה.

12.     העבירה שביצעו הנאשמים חמורה בנסיבותיה. אמנם מדובר בעבירת עוון, אך מאפייניה מצביעים על קוד עברייני מסוכן לחברה, של פתרון סכסוכים באמצעות "שכירי חרב", תמורת תשלום כספי. המעשה הנו בזוי הן בעצם הכוונה לפצוע אדם, והוא בזוי שבעתיים בהחטאתו של אחר, בדרך של שידול לביצוע העבירה. על-כן ראוי הוא לגינוי והוקעה בענישה מחמירה ומרתיעה בדרך של הטלת מאסר בפועל.

          עם-זאת, בהתחשב בכך שהנאשמים הורשעו בסופו של יום, במסגרת הסדר-טיעון, בעבירת עוון של שידול לפציעה, במקום בעבירה החמורה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, בחלוף כשש וחצי שנים מעת ביצוע העבירות, ובשינוי המשמעותי באורחות חייהם ובתפקודם, סבורני, כי מאסר בפועל לריצוי בעבודות שירות יהלום את מכלול שיקולי הענישה. במסגרת שיקוליי לעניין העונש, אף לקחתי בחשבון את העובדה שהנאשמים היו נתונים במעצר בגין העבירה הנדונה למשך 35 ימים, ולאחר מכן היו נתונים "במעצר בית" תקופה ממושכת.

13.     על-יסוד האמור לעיל, ובהתחשב במכלול טיעוני הצדדים לחומרה ולקולא, אני דן את כל אחד מהנאשמים כדלהלן:

א.           לשישה חודשי מאסר בפועל. מתקופת המאסר ינוכו 35 ימי המעצר, ויתר התקופה תרוצה בעבודות שירות.